חרדת נטישה בילדים/חרדת הפרדות בילדים

חרדת נטישה/חרדת הפרדות בילדים

מחשבות של  הורים לילדים עם חרדת נטישה/הפרדות:

“אני רוצה לחשוב ששירה היא ילדה שמחה. אבל, בכל לילה אני מוצאת עצמי נדרשת להרגיע  אותה עד שהיא נרדמת מהפחד שמישהו קרוב אליה עלול למות. היא פשוט לא מסוגלת להרגע בלעדי. האם זה נורמאלי? האם רק אצלנו זה קורה? או האם כל משפחה נדרשת להתמודד עם סוגיות בנושאי מוות בכל לילה?”.

 ”אור בן 11 ועדיין ישן איתנו במיטה כל לילה. אני יודע שזו בעיה. הוא פשוט חייב אותנו כדי להרדם, הוא לא יכול בלעדינו. אני חושש שהוא לא ישן כלל אם לא נהיה לידו. אני כל הזמן חושב שהוא יתבגר והמנהג הזה יחלוף. ברור לי שהוא יובך מאוד אם חבריו יגלו על זה לכן אנחנו לא מדברים על זה. האם זה פחד?  הרגל? לכעוס עליו? להעניש אותו? להמשיך עם זה? לי ולאשתי אין זמן פרטי יחד. אינני יודע כיצד לעזור לו והאמת שגם לנו.

חרדת נטישה

בין הגילאים 18-24 חודשים, פעוטות לומדים להתרוצץ ולטפס במדרגות. בדיוק בשלב הזה, בו הם מיישמים מיומנויות המקנות להם חופש פעולה, מתרחשת תופעה נוספת – הם נלחצים ורוצים את אמם. חרדת הנטישה הזו הינה חלק מההתפתחות התקינה הנחוצה עבור הישרדותם – הם מוודאים שהקשר עם מקור ההגנה שלהם לא ניתק. תופעה זו נעלמת לאחר מספר חודשים. כאשר פעוט מתרוצץ הלוך ושוב מפעילות כלשהי בחזרה למקור מבטחיו, הוא מפנים את תחושת הביטחון שתמיד יוכל לשוב לזרועותיה הבטוחות של אמו והיא, מצידה, תמיד תהיה שם עבורו. בשנים שלאחר מכן, הילד יבין שההיפרדות תורמת להישרדות, שהחופש הוא חיובי ושהאיחוד עם אמו תמיד יגיע בסופו של דבר. כאשר הילד יתנסה בכך שוב ושוב ויגיע לאותן המסקנות בכל פעם, הדבר יהווה בסיס לביטחון העצמי שלו ויתרום לעצמאותו. רוב הילדים ילמדו להיפרד באופן בטוח בגילאי 5-6 וחלקם אף יחוו זאת בגיל צעיר יותר.
לילדים עם חרדת נטישה יש מעין “תקלה” בתהליך זה, ובמקום לבנות ביטחון דרך תהליך פרידה בריא, הם יחוו כל פרידה כמשבר. ילדים כאלה חשים בטוחים רק כאשר ההורה נוכח, וגם במקרה כזה הם עלולים להיות מוטרדים מכך שלהורה עלול לקרות משהו רע. דאגות מסוג זה, כגון האם ההורה חולה, מאושר, גוסס, עייף או מודאג, מטרידים את הילד וגוזלים ממנו זמן רב. ישנן גם מחשבות כי הילד עצמו אינו בטוח ונתון לסכנה ללא נוכחות ההורה. חרדה זו היא מתישה, הן עבור הילד והן עבור ההורה, מגבילה את שניהם ומובילה למצוקה רבה והגבלת התפקוד היומי.
פעמים רבים קושי זה גם יכול להוביל לסרוב ללכת לבית הספר ולהוביל לפגיעה בתעסוקה של ההורים. כך שהורים רבים מאחרים למקום עבודתם או מבלים זמן כשבעבודה בהרגעת הילד.הן במקרה של חרדת נטישה והן במקרה של התקף פאניקה (שהוזכר במאמר קודם) , הילד יחוש מוגן רק בקרבת הוריו ובביתו.
ילדים עם חרדת נטישה, יהיו מודאגים אם רק ידמיינו מצב של פרידה, אפילו כשההורה נוכח או פשוט נמצא מחוץ לטווח הראייה של הילד. כתוצאה מכך, הילד עלול להגביל את התנועה של ההורה, כמו גם את שלו, על ידי מעקב אחר ההורה לכל מקום בבית ואף ווידוא חוזר בנוגע למקום הימצאותו המדויק. ישנה גם האסטרטגיה ה”חשאית”, בה הילד ישאל שאלות חסרות טעם רק בכדי לאתר את מיקום ההורה.
עבור ילד עם חרדת נטישה, תפיסת הפרידה והניסיונות האישיים בחווית הפרידה נתפסים כ”טראומטיים”. הוא עלול לחשוב שאמירת “לילה טוב” טרם השינה מהווה פרידה לנצח, שהשהות בבית הספר לאחר הפרידה מההורה תימשך לעד ואף יחשוש שלא ימצא את הוריו  לעולם במגרש החנייה בתום יום הלימודים.  פחדים אלה מובילים לכך שכל פרידה נתפסת כנצחית אצל הילד. הוא ממעיט ביכולתו להתמודד ומלווה בתחושת פחד וחוסר ביטחון תמידיים אלא אם ההורה נמצא בקרבתו. כל אלה יוצרים מציאות בה ילד עם חרדת נטישה לא מסוגל להתרגל ללחץ שמלווה כל פרידה.
חוסר הביטחון של הילד וחוסר יכולתו לצפות את המציאות יכולים לנבוע מסיבות שונות. אחת מהן היא טראומה ממשית, כגון אשפוז של אחד מן ההורים או של הילד עצמו בבית-חולים, מוות של סבא/סבתא, מחלה של אדם קרוב או תאונת דרכים. סיבה אחרת היא סיבה מולדת – ישנם ילדים אשר נולדים עם פגיעות מולדת להתמודדות עם מצבים אלו, ללא כל גורם חיצוני המוביל לכך.

 ילדים עם חרדת נטישה – מצב מייסר ומייאש

ילדים עם חרדת נטישה קשורים מאוד להוריהם, זאת בכדי להרגיע את המחשבות והתחושות הקשות המתעוררות אצלם כתוצאה ממחשבות על פרידה או אובדן הוריהם. זוהי לא מניפולציה של הילד, אלא תחושות אמיתיות העולות בו כתוצאה מייאוש. הבעיה היא שתחושות תמידיות אלו ימנעו מהילד לחוש ביטחון. הדבר מציב את ההורים בפני קונפליקט – הם מנסים לנחם את הילד בכל דרך אפשרית, אך פרק הזמן שיוקדש לפרידה, ארוך ככל שיהיה, לא ישנה דבר. הרצון להקל על הילד ולפתח עצמאותו יתפרש אצל הילד כנטישה והוא רק ייצמד יותר ויותר להורה. 
בכדי לשחרר את הילד מחרדת הנטישה והתקפי החרדה שלעיתים נלווים לכך, על ההורה להבין שהילד לא אשם במצבו, מצד אחד לא לכעוס עליו אך מצד שני גם להפסיק להמשיך להשאב יחד עם הילד למערכת החרדתית.
המוח של ילד עם חרדת נטישה  “מרמה” אותו – הוא גורם לו להתמקד במחשבות שלא יראה את הוריו לעולם לאחר הפרידה ומסנן את המידע שמצב כזה הוא למעשה נדיר ולא מאוד סביר. הפתרון למצב זה אינו מתן חיזוקים נוספים, אלא “שיכתוב” של סיטואציית הפרידה מן היסוד ועזרה לילד (ולהוריו) להתמודד עם המחשבות המפחידות שלו ולהוביל למצב כי מצבי פרידה אלו אינם נתפשים כמצבים “מסוכנים”.

יצירת תחושת ביטחון – משיתוק מפחד לתנועה בטוחה למטה

יצירת תחושת ביטחון יום-יומי בקרב ילדים הסובלים מחרדות מהווה עבודה במשרה מלאה עבור הוריהם. כאשר ילד חרד שואל בייאוש את הוריו “האם אני בסדר?” השאלה לא מוכוונת לעתיד הרחוק או אפילו לעתיד הקרוב, היא מתייחסת לחוסר ביטחונו הממשי בהווה. לחרדת נטישה ישנם כמה סממנים פיזיים: היפר וונטילציה, סחרחורות, “היסטריה” ותחושת חוסר שליטה.
בכדי להתמודד עם חששותיו בזמן פרידה, על הילד לשנות תפיסותיו, מחשבותיו והתנהגויותיו במספר מישורים. ראשית, שינוי המחשבה על פיה “רחוק מאמא = סכנה” למחשבות כגון “אני יכול לחוש בטוח גם כשאני לבדי” ו”תחושת הלבד היא תחושה זמנית”, “אני מסוגלל להתגבר על חששותי”. לעיתים, עלולות להיות חששות מהתחושות הגופניות עצמן (בדומה להתקפי חרדה). כך שבנוסף, על הילד  לשנות תפיסותיו גם בנוגע לסממנים הפיזיים המופיעים אצלו בפתאומיות בזמן חרדה. הילד יוכל להתמודד איתם אם יפרשם כ”אזעקת שווא” המתרחשת בגופו וינסה להתמודד עמן.  למשל, על ידי נשימות. לאחר כל אלה, סצקו הדרגתית יהיה עליו לאזור אומץ ולהעז להיות נוכח בסיטואציות בהן החרדה נמצאת.

האם לילדך יש חרדת נטישה? “דגלים אדומים” לזיהוי הבעיה

חרדת נטישה תאובחן כאשר נצפה אצל הילד במספר סימפטומים לאורך זמן (כארבעה שבועות) המפריעים לתפקוד היום-יומי שלו ושל משפחתו: למשל, במהלך השכבת הילד לישון, בהליכה לבית הספר, ביציאה של ההורים מהבית, בהליכת ההורים לעבודה ואף בהליכה במקומות הומי אדם וכאלו בהם הילד יחשוש ללכת לאיבוד.

 סימפטומים לאבחון חרדת נטישה:

  • הילד יפגין מצוקה בכל אירוע פרידה, אמיתי או מדומיין.
  • בכי, התפרצויות זעם ואף הקאות בעת הפרידה.
  • סיוטי לילה על פגיעה בהורים.
  • חוסר רצון או סירוב מוחלט לעזוב את הבית או את ההורים.
  • ווידוא חוזר ותכוף בנוגע לשלומם של אנשים הקרובים לילד.
  • הילד יחוש חוסר או נוחות או אף חוסר יכולת להיות בחדר נפרד או בקומה נפרדת מזו שבה הוריו נמצאים.
  • במהלך השהות בבית, הילד יוודא לעיתים תכופות היכן הוריו נמצאים.
  • בזמן שהילד לא בבית, הוא יתקשר להוריו לעיתים תכופות, או יתעקש שהוריו יישארו בבית בזמן שהוא לא נמצא בבית.
  • לילד יהיה קושי או חוסר יכולת לישון במיטתו.
  • קושי להגיע לבית הספר. במידה ויגיע, יתקשר פעמים רבות הביתה, יבקר לעיתים תכופות בחדר האחות (אם קיים) או במזכירות.
  • קושי ביציאה מן הבית, לרבות משחקים וטיולים בחוץ.
  • כחלק מנקיטת אמצעי זהירות יתרים, הילד יבקש מהוריו שיסעו במכוניות נפרדות.
  • הילד יחוש שלוטשים בו מבטים, לא ירגיש בנוח לשהות לבד בחדר.