מדוע חשוב לכוון ילדים שסובלים מחרדות ופחדים להתמודד בעצמם

הורים רבים שבאים אלי מדברים על כך כי תמיד חשבו שאם הם רק יתנו לילד עוד ועוד תמיכה ויפתרו לו את בעיותיו, הוא לאט לאט ילמד לפתור לבד את קשייו, “הוא בסוף יצא מזה”. כמובן שחלק מתפקידנו כהורים הוא לספק תמיכה לילדים שלנו כשיש להם קשיים, בעיות ושאלות. אבל מהי בעצם תמיכה? האם תמיכה תמידית יכולה דווקא לגרום לילד לקושי להתמודד עם מגוון קשיים ובעיות?

ילדים רבים הסובלים מפחדים וחרדות משמעותיים פונים להוריהם כדי לקבל הרגעה ותמיכה באופן חוזר ונשנה. הורים רבים “מאמצים” את תפקיד ה”מרגיע” מתוך מגוון סיבות: הקושי לראות את הילד במצוקה וצורך שלהם להרגיעו מיד, הקושי והמצוקה שלהם והצורך להרגיע את עצמם מיד, מחשבה שזו הדרך הנכונה ושלבסוף הבעיה תעבור מאליה, או חיפוש אחר פתרון מהיר ויעיל (“כשהוא ישן לידי הוא מיד נרדם”). כל התנהגויות הרגעה אלו נמשכות, על אף שהבעיה אינה נפתרת, ולעיתים קרובות אף הולכת ומחמירה. התנהלות זו נקשרת למה שנקרא “סגנון הורות מגונן”.
מדוע התנהגות זו בעייתית? מכיוון שברוב המקרים התנהלות הורית זו יכולה להוביל להרגעה לטווח הקצר והמיידי אך לטווח הארוך תוביל לשימור ואף החרפת הבעיה.
איך פועל המכניזם הזה? כשיש דפוס של קושי ובו אני “פותר” לילד שלי את הבעיה שוב ושוב, הוא/היא נמנעים מהתמודדות והילד עלול להפוך לתלוי בי. משמע שאני, ההורה, הופך לפתרון.  דפוס זה אינו מוביל את הילד להבין כי הבעיה היא “שלו” וכי הוא צריך לפתור אותה. כשאני פותר לילד את הבעיה שוב ושוב אני לא מכוון אותו לכיוון של התמודדות,  צמיחה ופיתוח יכולות עצמאיות, אלא להיפך –  הילד ואני הופכים לישות אחת, בה הוא אינו מבין כי הוא עצמאי ובעל יכולות נפרדות ובריאות – יכולות שיובילו אותו/אותה להתמודדות ופתרון של הקשיים. כשאני פותר את הבעיה לילד אני מעביר מסר “אתה חלש” ואתה צריך את ההגנה שלי. המשך תהליך זה עלול להוביל גם לפגיעה בדימוי העצמי לכן יש צורך משמעותי מאוד, מבחינה התפתחותית, להתנהל בצורה כזו שתשנה את התהליך האוטומטי שהשתרש לאורך הניסיון “לפתור את הבעיה”.
התהליך כמובן צריך להיות הדרגתי, עקבי, אופטימי, ומכוון על ידי הבנה של “לאן אני רוצה לכוון את הילד?”, “איזה יכולת אני רוצה לפתח אצלו?”.
כשאני לא “פותר לילד” את הקשיים, אני מעביר לו/לה את האחריות להתמודד עם קשייו. המסר הוא “אני יודע שקשה לך” (ולידציה) “אבל מתמודדים עם הקושי” (נתינת כיוון). על ידי זה שאני לא “פותר” את הקושי לילד ומרגיע אותו אני כבר פועל בצורה שעוזרת לו. כלומר אי הפעולה האוטומטית היא הפעולה המשמעותית ביותר. המסר הוא גם של נפרדות ממני וכך “שיש לך יכולת להתמודד עם הקושי”. כך נסללת הדרך לפיתוח של יכולות התמודדות עצמאית וההכרה בעצמאות שלו.

שתי דוגמאות לכך.

  1. דיבור מול אדם אחר/זר מהתחום של בישנות וחשש חברתי (חרדה חברתית) –  כשהולכים למסעדה ומגיע התור להזמין מהמלצר, ילדים רבים נמנעים מדיבור עימו/עימה והזמנה. זה יכול להיות ממספר מחשבות מפחידות כמו “לא אדע איך להזמין”, “המלצר יצחק עלי”, “יתקעו לי המילים”, “אתבלבל במנה” ועוד מחשבות רבות. בנקודה זו הורים רבים מזמינים עבור הילד וכך הילד “ניצל”. להורים נחסכת המבוכה שהמלצר מחכה, הילד שלהם כבר לא נמצא בקושי, וכך ויש הקלה מידית לכולם. לאורך זמן כשההורים “עושים עבור הילד את העבודה”, התנהלות זו משתרשת, והילד מאמין כי “ניצל” בזכות זה שהוריו דברו. אם באמת היה מדבר מחשבותיו המפחידות היו מתממשות.  הילד כלל אינו מקבל הכוונה מהוריו כי זה קושי שצריך להתמודד עימו. המסר הוא משהו כמו “אתה חלש, לא מסוגל לדבר עם המלצר, אנחנו נעשה את העבודה עבורך”. כך הוא מפתח תחושה של חוסר מסוגלות, ותלות, והביישנות מתחזקת.
  1. הרדמות-  כשילד הולך לישון וחושש מאוד (ממגוון דברים), הקושי שלו “דורש” – ולא הוא- כי אחד ההורים ישכב לידו עד שירדם. התהליך המשמר של הבעיה והמנגנון הפסיכולוגי דומה מאוד לדוגמה הראשונה. בשני המקרים בני הבית הופכים “בני ערובה” של הפחדים והקשיים, ו”נאלצים” להתנהל בצורה מסוימת כדי שהילד ירגע וירדם בסופו של דבר. הפחד הוא גם שאם אנחנו, ההורים, לא נבצע את הפעולה הזו הלילה יהפוך לסיוט וגם אנחנו לא נרדם. גם בדוגמה זו, הדרך הנכונה היא לכוון את הילד בהדרגה להרדם בעצמו, להתמודד עם פחדיו, תוך הורדת התלות והצורך בהוריו.

השארת תגובה