פוביה ספציפית

פוביה ספציפית מוגדרת כפחד נמשך מחפץ או סיטואציה אשר חשיפה אליהם מובילה לתגובה מיידית של חרדת ואף התקף חרדה. חרדת ציפייה היא גורם מרכזי. הרמות של הפחד קשורות פעמים רבות לקרבה לגורם ה”מפחיד” ולגבי ההערכה של היכולת לברוח ממנו. למרות שהאדם הסובל מפוביה ספציפית מזהה כי הפחד שלו הוא מוגזם או לא הגיוני, הוא מתחמק ממגע עם החפץ או מצב או שאם נתקל בחפץ/מצב הוא נצא במצוקה גדולה. 
בדרך כלל  מחלקים פוביות ספציפיות לחמש קטגוריות:1.חיות; 2. תופעות של הסביבה הטבעית (רוח, ברק); 3. דם/זריקות; 4. מצבים (למשל מעליות); 5. פוביות לא טיפוסיות (למשלרעש). קטגוריות אלו יכולות גם לכלול אלמנטים של פאניק ואגורופוביה, חרדת בריאות וחרדה חברתית.
קטגוריה כללית נוספת היא הפחד מהפחד שחוצה את גבולות הקטגוריות האחרות. כלומר צריך לקחת בחשבון שתי “שכבות” של פחד – הראשונה קשורה לגירוי הפובי עצמו והשניה קשורה למשמעות או לתפישה של התוצאה של החרדה. לשכבה השניה, המופעלת כתוצאה מהעוררות שנוצרת מהגירוי הפובי, יכולה להיות חשיבות גדולה בשימור החרדה כמו לפחד מהגירוי עצמו. 
פוביות ספציפיות מתונות הינן נפוצות באוכלוסיה ( כ 11%). רוב האנשים (כ 90%) אינם פונים לקבלת עזרה מקצועית, וכן הפוביה מקבלת חשיבות קלינית רק אם התדירות שבה האדם “נתקל” בגיורי הפובי הינו גבוה או שהוא אינו ניתן ל”התחמקות” ממנו. פעמים רבות פוביות ספציפיות מתקיימות במקביל לקשיים נוספים כגון הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD), PTSD וחרדת בריאות. דיכאון, חוסר אונים ודימוי עצמי נמוך יכולים לאפיין אנשים הסובלים מפוביה ספציפית כרונית וקשורים למחשבות כגון “אני מקרה אבוד ואף פעם לא אצליח להתמודד עם זה".

מודל קוגניטיבי
במהלך ארבעים השנים האחרונות ישנו טיפול אפקטיבי מאוד ומבוסס ראיות לפוביות ספציפיות: טיפול בחשיפה, אשר במקור מבוסס על הגיון תאורטי המדגיש חשיפה חוזרת ונשנת לגורם/מצב הפחד המוביל להפחתה בפחד דרך הביטואציה. המנגנון הנמצא בבסיס טיפול זה אינו ברור ומטפלים התנהגותיים שילבו מגוון של משתנים קוגניטיביים להבנה של פוביה ספציפית, למשל “עיבוד רגשי”, “שליטה נתפשת” ו”מסוגלות עצמית”. יש עדויות רבות לחשיבותה של הקוגניציה (מחשבות ואמונות) בשימור של פוביה ספציפית.
למרכיבים קוגניטיביים יכול להיות תפקיד מרכזי בטיפולים אפקטיביים בפוביה ספציפית. נטען כי טיפול בחשיפה יהיה מוצלח רק אם יתרחש שינוי מחשבתי.
לפי המודל הקוגניטיבי חרדה פובית נתפשת כתגובה רציונלית למצב שנתפש כמסוכן כתוצאה מהטיות בתפיסה, פירוש וזיכרון.
לפי גישה זו זיהוי של אמונות והמחשבות הקשורות לפחד יאפשר לתכנן התערבויות טיפוליות נכונות.
המטרה של התערבויות אלו היא לעזור לאדם להבין כי המצב/גירוי ממנו חושש הוא אינו מסוכן, כך שבריחה ממנו, המנעות ושימוש בהתנהגויות בטחון אחרות אינן נדרשות – אין באמת סכנה. התהנגויות אלו למעשה משמרות את הקושי וחוסר האמונה ביכולת להתמודד עם המצב.

התפתחות של פוביה ספציפית
לפי המודל הקוגניטיבי התנהגותי חוויות מפחידות יכולות ליצור תמונות וזיכרונות עמידים. גורמים ביולוגיים והתפתחותיים יכולים להיות רלוונטים, כך גם אמנות וציפית תרבותיות. פוביות יכולות גם לשקף אמונות נרחבות יותר על העצמי ועל העולם, למשל, תחושה של חוסר יכולת או פגיעות לנזק, חוסר יכולת לסבול אי וודאות וכו.

טריגרים
מצבים/חפצים חיצוניים מתפרשים כמאיימים, מובילים לסימפטומים של חרדה. אלו יכולים בפני עצמם להיות מוקד של הפחד, בדומה לכאלו שקיימים באגורופוביה והפרעת פאניקה, חרדה חברתית וחרדת בריאות (פחד לגבי איבוד שליטה, מחלה).

שימור של הפחד 
גורמים חשובים בשימור של הפחד כוללים:
1.ציפיות חרדתיות – מבוססות על הערכות מוגזמות של נזק, סכנה
2.עוררות פיזיולוגית – אשר גם לגביה יכולים להתפתח פחדים משניים
3.דריכות יתר – לרמזים הקשורים לחפצים פוביים. למשל, סריקה של הסביבה לאפשרות שיש שם עכבישים או רשתות של עכבישים. קשב מוגבר יכול להיות גם לגבי סימפטומים פיזיולוגיים של חרדה, כששינויים מינוריים יקבלו פירוש של “סימן שיש סכנה”.
4.התנהגויות בטחון – שבאופן לא מכוון גורמים לכך שהאדם חושב כי בזכותם הוא מנע סכנה גדולה (לברוח מהחדר שיש ג’וק – “רק בזכות זה שיצאתי הג’וק לא עלה עלי).

קוגניציות עיקריות
תהליכים קוגנטיביים התורמים להיווצרותה ושימורה של פוביה ספציפית (כולל פחד מהפחד)  כוללים: 
1) הערכת יתר של סיכוי של נזק, פגיעה, כאב או פציעה – אנשים מאמינים כי יש סיכוי רב מאוד שיקרו אירועים קטסטרופליים (כמו האפשרות שיהיו פצעים נוראיים). למשל, אדם הפוחד מכלבים יכול להאמין שכל כלב אותו הוא רואה יתקוף אותו. אנשים גם מעריכים בצורה יתרה את רמת הפחד אותה יחוו כשיתקלו במושא הפוביה (“הלב שלי יקפוץ מחוץ לחזה”). אנשים אחרים מעריכים בצורה מוגזמת את היכולת לנבא את הגירוי הפובי (“ברק מכה בבתים כל פעם שיש סערה”). אחרים יראו את הגירוי ככזה שאי אפשר לנבא אותו (“אתה אף פעם לא תדע לאן העכביש ירוץ”). חלק משייכים מוטיבציות שונות לגירוי הפובי (כמו אגרסיביות). הערכות יתר אלו מבוססות על הטיות בתפיסה ובזיכרון.  למשל, אדם החושש מסוסים שם לב שהסוס רץ אליו אך לא לאיכר שסוחב חציר מאחוריו. הוא יזכור באופן סלקטיבי ארוע בו סוס רדף אחריו ושוכח הרבה מאוד פעמים בהם סוס לא הגיב לנוכחותו.
2) הערכת יתר של התוצאות של הנזק, פגיעה, כאב או פציעה – לאנשים הסובלים מפוביה יש ניבויים קטסטרופליים לגבי התוצאות של הנזק. למשך, אדם החושש מכלב יכול לנבא כי תהיה לנשיכה של הכלב השפעה משמעותית ובלתי ניתנת לתיקון לאחר שינשוך את פניו. או שיעריך כי הפחד שירגיש יהיה מאוד מסוכן.
3) הערכת יתר של מסוגלות להתמודד – לאנשים אלו יש הערכה מוגזמת של פגיעותם כשהם נתקלים בגורם הפובי (” אם העכבר הזה ירוץ אליי אין שום דבר שאני יכול לעשות שהוא לא ינשך אותי”). הם גם יכולים להאמין כי הם לא מסוגלים להתמודד עם הסימנים של הפחד (” לא אהיה מסוגל לשלוט בעצמי”).
4) הערכת יתר של גורמים אחרים חיצוניים שיכולים להיות לעזר – אנשים לא מעריכים את הימצאותם של גורמים אחרים שבהם יוכלו להיעזר כמו הרצון של אחרים לעזור במצב סכנה. למשל,  אישה שחוששת מכלב יכולה לחשוב שאם כלב יתקוף אותה אף אחד לא יעזור לה למרות שתצרח. היא יכולה גם לדמיין שאחרים יצחקו עליה במצב זה.

מחשבות נוספות
מחשבות נוספות כוללות שיפוט עצמי שלילי (“אני חלש”, “החיים שלי מבוזבזים”), ומחשבות לגבי המשמעות שיש לי פוביה (“אני משוגע”), ולגבי הדעות של אחרים (“הם יחשבו שאני מגוחך”), ומחשבות לגבי העתיד (“לעולם לא אתגבר על זה”). מחשבות ואמונות אלו יכולות להוביל לדיכאון, חוסר תקווה, אובדן בטחון ודימוי עצמי נמוך