איך מדברים עם תינוקות

איך מדברים עם תינוקות

לריסה גינת

ג’ון בולבי, אבי תיאורית ההיקשרות, היה הראשון שטען שהמערכת הבסיסית ההכרחית להישרדותו של התינוק – ולהתפתחותו התקינה כאדם – היא מערכת ההיקשרות ATTACHMENT)), שבעזרתה לומד התינוק לתת אמון, לפתח עצמאות וליצור מערכות יחסים בריאות, יציבות ומעצימות עם עצמו ועם העולם. המשמעות המעשית היא, שכל תינוק זקוק לאדם מבוגר שישהה במחיצתו ושאליו הוא יוכל להיקשר. דפוס היקשרות בטוח יאפשר לגדל אדם פתוח – לסביבה ולעצמו. לפי תיאוריה זו, בשנתיים הראשונות לחייו של התינוק מתמקד הטיפול בו במתן מענה לצרכיו המיידיים, בעוד שברגע שהמבוגר מנסה להבין את צרכי התינוק על פי הסימנים שהוא משדר – התינוק חש מובן, מרגיש קירבה נקשר יותר ומבין שהתחושות שלו הן לגיטימיות וראויות למענה. 
בספרות המחקרית מדברים על כך שבשנתיים הראשונות לחייו של התינוק הוא נמצא ב”שלב ספיגה”. בשלב זה התינוק קולט את כל הרשמים שלו מהסביבה שבה הוא גדל. מבחינת ההתפתחות הנוירולוגית של מערכת העצבים המרכזית, רואים  כי עד גיל זה נבנות בו כל אותן התבניות העצביות אשר בונות אותו כאדם, הן מבחינת המודעות הפנימית שלו והן מבחינת תפיסת עולמו ומערכות היחסים הסובבות אותו. תבניות אלו, הן למעשה בונות את התפיסה שלו את סיטואציות שיקרו בדרכו במהלך חייו כילד וכמובן גם כבוגר. כמובן שישנן גם בנייה של תבניות בשלבים נוספים במהלך החיים, אך מתייחסים לשנתיים הראשונות כבסיס העיקרי לבניית האישיות שלו ואף לבניית המערכות הפיזיולוגיות שלו (מערכת החיסונית, מערכת העיכול, המוטוריקה וכן הלאה).

אז איך מתקשרים עם התינוק במהלך השנתיים הראשונות לחייו?

מהלידה ועד גיל שלושה חודשים:
בשלב זה התינוק אינו מבחין בין התחושות הפניומיות שקיימות בו בנוגע לצרכיו השונים. הצרכים של התינוק מתפרשים בו ככאב, כחסך או כחוסר נוחות. כך למשל, אם התינוק רעב, הגוף שלו “חש” בתחושת הרעב, אך הוא עצמו “חש” כאב. תחושת הרעב בגוף התינוק היא תחושה הדרגתית שהולכת ונבנית. גופו של התינוק “יודע” על תחושת הרעב באמצעות סיגנלים עצביים המווסתים דרך המערכת העצבים ההיקפית אל המח (המערכת העצבים המרכזית). אותם סיגנלים ניכרים ב”איתותים” על פני הגוף של התינוק או “שפת גוף” ואמורים להורות למי שמטפל בתינוק, שהתינוק “חש” ברעב. בתחילה מדובר בסימנים גופניים: תנועות הגוף של התינוק, הבעות פנים וכו. כאשר תחושת הרעב מתחזקת, התינוק מתחיל לחוש בתחושת הכאב ובכך הוא “מגייס” את כל כלי התקשורת אשר יש ברשותו והוא מתחיל לקטר ולאחר מכן הוא מתחיל לבכות. אלו הם הסימנים המידיים של התינוק והם מאותתים למתן מענה מיידי על תחושת הרעב הגופנית. 
ניתן להבחין בין שפת גוף שונה בהקשר לצרכים שונים. למשל: שפת גוף עבור תחושת הרעב תהיה שונה משפת הגוף עבור תחושת העייפות וזו תהיה שונה משפת הגוף עבור הצורך להתפנות וכן הלאה. 
התינוק בשלב זה, אומנם זקוק למענה על הצרכים הבסיסיים שלו, אך יחד עם זאת, הוא מגיב לקולות ולמגע בהקשר של מתן מענה לצרכיו ובכלל. 
לכן, כאשר מבחינים באותם סימנים מקדימים לצרכיו השונים, אימרו לו כי “קלטתם” שמה שהוא חש כעת, הוא אותו צורך  וכי אתם נערכים עבורו למתן המענה. אותה התייחסות מצידכם, בונה בו את ההקשר בין תחושתו הפנימית המוקדמת לבין הצורך, וכמובן גם בהמשך למילה כחלק מתהליך רכישת השפה. ע”י כך, התינוק מפתח מודעות לגופו שלו והן מודעות שהיא מחוצה לו – אתם ומתן המענה לצרכיו מצידכם. בתהליך זה אתם בונים עם תינוקכם תקשורת וכמובן מחזקים עימו את הקשר.

מגיל שלושה חודשים ועד גיל שבעה חודשים: 
התינוק עובר לפאזה תקשורתית יותר. הוא מגיב אליכם, מזהה אתכם ומתייחס לתגובות שלכם. בשלב הזה, באם אתם מתייחסים לאותם סימנים מקדימים בהקשר של צרכים שונים, תינוקכם מתחיל “לקלוט” את זה והוא מתחיל לסמן לכם באופן שנראה כאופן רצוני על הצרכים השונים שלו עוד בתחושות הראשוניות של תחילת הצורך. ההסתייגות מתאור הרצוניות נובעת מההגדרות השונות לרצוניות התינוק בגילאים אלו. גם בשלב זה תוכלו להבחין בשפת גוף בהקשרים לצרכים שונים אבל יחד איתה תוכלו להבחין גם בקולות שונים שתינוקכם מפיק וגם בקולות שונים שתינוקכם מפיק כתגובה לתגובה שלכם על צרכיו השונים.

מגיל שבעה חודשים עד שנה:
תינוקכם מתפתח מוטורית והוא מתחיל להרגיש מעין “שליטה” בגופו. יכול להיות שהוא זוחל כבר ואף מתיישב בצורה עצמאית, מה שהופך אותו למובילי ובכך מעצים את היכולת העצמאית שלו לנוע במרחב בכוחות עצמו. בשלב זה ייתכן כי הרגלי ההתרוקנות שלו, הרגלי האכילה שלו (גם עקב מעבר למוצקים) והרגלי השינה שלו (הפרשת מלטונין) יתחילו להשתנות ואיתם גם חלק משפת הגוף שמתלווה אליהם. 
בשלב זה, תינוקכם מסוגל לקשר בין תנועות ידיים שונות לבין צרכים שונים, זוהי למעשה שפת הסימנים לתינוקות. תוכלו ללמד אותו “מילים” מסויימות עם תנועות הידיים שלכם ותבחינו כי הוא לאט לאט מתחיל לחקות אתכם. חשוב כי הסימן עם היד, יגיע בתחילתו של הצורך כך שתינוקכם יוכל לתקשר עמכם לגביו ולא במצב אקוטי כשהצורך במלוא עוצמתו וכל מה שהוא דורש זה מתן מענה עבורו, לרב בבכי. בשלב זה, תוכלו למעשה, להפוך את כל הידע שלכם על סימניו המקדימים של תינוקכם לסימן עם הידיים שתינוקכם יציג ויראה בהקשר לאותו צורך.
ייתכן כי בגיל זה תינוקכם יהיה במסגרת אחרת ברב שעות היום ואתם תבלו איתו את סופי השבוע ובשעות אחה”צ. גם אם תהיו אלה רק אתם שתתקשרו עימו באופן זה, הוא עדיין ילמד לתקשר עם ידיו את מגוון צרכיו. בהתחלה יהיה זה איתכם בלבד ואז לאט לאט הוא יתחיל לסמן באותו אופן גם למטפלות שלו בגן או למטפלת שלו בבית.

מגיל שנה עד גיל שנתיים:
תינוקכם מתחיל להבין שהוא יישות נפרדת בעולם הסובב אותו. לעיתים רבות, הדבר מופיע כשהתינוק הולך את צעדיו הראשונים. גם הסתכלותו על העולם “מגבוה” יותר והיכולות המובילית המתפתחת מעצימות את תחושת העצמאות שלו. ייתכן גם כי הוא יתחיל לקשקש כמה מילים בהקשרים שונים.
בגיל זה, תינוקכם יתחיל לבדוק את הגבולות שלו השונים בהקשרים שונים בנוגע לצרכיו. הוא ינסה להפעיל אתכם בצורות שונות. זהו כמובן שלב התפתחותי טבעי לכל דבר וחשוב להגיב עליו באופן עינייני ככל הניתן.
כשתינוקכם לומד לדבר, נסו לדבר איתו כך שהוא יקלוט את תנועות השפתיים שלכם (זה נכון גם בגילאים מוקדמים יותר), תינוקות לומדים לדבר באמצעות קריאת שפתיים. מכאן שאם תבטאו את המילה בהקשר של צרכים שונים בהופעתם ההתחלתית, תינוקכם ילמד לבטא את צרכיו ורצונותיו בהקשר לתוצאות המענה על אותם צרכים. לדוגמא, כשהבחנתם כי תינוקכם עייף, אימרו לו שעכשיו הולכים לישון. חיזרו על המילה במהלך ההכנה לשינה עוד בסימנים המקדימים של תינוקכם לעייפות ותראו כי תינוקכם יתחיל לבקש “לישון” או בהתחלה “שון” כאשר הוא רק מתחיל לחוש בעייפות. החשיבות בתגובתכם כלפי הצורך המקדים הוא בכך שכאשר תינוקכם חש בצורך האקוטי (עייפות מוגברת) אין הוא זוכר את תחושת העייפות הראשונית ואינו מסוגל לקלוט את הסימן שלכם כלפי אותו צורך. הדבר נכון גם בגילאים המוקדמים והמאוחרים של ילדכם וכמובן נכון גם בהקשר של מגוון צרכיו.
מאוד חשוב פשוט לדבר. תמללו לתינוקכם את תחושותיכם ומחשבותיכם, זה הזמן בו הוא לומד על עצמו, עליכם, על הקשר איתכם ועל העולם שאליו הוא נולד.
כשתינוק נולד, נולדת לו אמא, נולד לו אבא, נולדים לו הורים. מבחינה ביולוגית, על אישה עוד במהלך ההריון שלה מתחילה לעבור שינויים הורמונליים ועצביים אשר יהפכו אותה להיות ה-אמא של התינוק שלה. במהלך הלידה ולאחריה, שינויים אלה מתחזקים ומתחדדים, כך שאותה אמא הופכת להיות, ביולוגית, האמא “המדוייקת” לטיפול בתינוק שלה. גם אבות, ברצון שלהם לטפל בתינוק ולהיות קשובים לו, מתכווננים מבחינה פסיכולוגית להיות ה-אבא של תינוקם.

רק נחת,

שלכם,

לריסה גינת, בוגרת מכון וייצמן למדע, בעלים ומנהלת מקצועית

SmallTalk – לדבר עם תינוקות