הורים רבים מגיעים לקבל עזרה מכיוון שילדיהם חוששים לעשות דברים ולהשתתף בפעילויות שילדים אחרים בני גילם עושים בצורה טבעית.
להורה דבר זה מציב אתגר לא פשוט ותסכול בניסיונות להוביל את הילד או הילדה "להיות" כמו הילדים האחרים. יש דוגמאות רבות לכך אך אחת הדוגמאות היא הורים שמגיעים עם ילדם לגן השעשועים והילד מסרב לעלות למגלשה למרות שנראה כי הוא מאוד רוצה. החשש במקרה זה יכול להיגרם ממספר מחשבות מפחידות, למשל שזה גבוה ואפול, או שילדים אחרים יצחקו עליי כי אתגלש בצורה משונה.
התגובות הנפוצות למצב זה הן המנעות מללכת לגן שעשועים, או הימנעות מלעלות למגלשה בגן. צורה נוספת בה הורים מנסים לדחוף את ילדם לעלות היא לבטל את הפחד ("זה ממש לא קשה", "אין שום סיבה לפחד") או לעיתים אף מבטאים כעס ("מה הסיפור שלך", "תעלה כבר וזהו"). אולם דרכים אלו רק מובילות לכך שהילד לא ירצה לעלות וירגיש שלא מסוגל לכך. באופן הראשון, ההימנעותי, הילד ימשיך "להקשיב" לקולות המפחידים ולהאמין שהוא מנע שמשהו רק יקרה וגם להאמין שהוא אינו מסוגל.
בסגנון השני, הדרשני, הילד ירגיש שלא רואים את הקושי שלו, אף יורדים עליו לעיתים וזה רק יגביר את תחושת חוסר היכולת.
הדרך היעילה והנכונה לגשת לפתרון היא על ידי בניית תוכנית הדרגתית של התגלשות בה הילד כל פעם מתגבר על קושי קל יותר עד שמגיעים לפתרון. זאת נעשה תוך כדי דיבור הורי שמכוון להתמודדות בצורה תומכת, חמה, דיבור כזה שרואה שהילד לא בא לבד לגן השעשועים אלא הביא איתו חבר. רק שבמקרה זה החבר הוא בריון שממרר לו את החיים, "הפחד".
לדוגמה – אפשר לעלות רק לגובה שליש מהמגלשה וההתגלשות נעשית כשהילד מחזיק את היד של ההורה, לחזור על כך מספר פעמים עד שיש ירידה בפחד. בהמשך לעלות לחצי מגלשה, תוך כדי הפחתה באחיזה ההורית וכן הלאה.
במקביל לתת חיזוק על עצם ההתמודדות עם הפחד (ולא על ההצלחה – היא בכל קמרה תגיע). בתהליך זה צריך לגייס המון סבלנות שלנו ההורים ולווסת את הקושי והתסכול שלנו.
את גישה הדרגתית ומכוונת זו ניתן ליישם במגוון מצבי פחדים של הילד.